תודה על הדלת שנפתחה. ברגע שעמדתי בדלת הכניסה של "בית היוגה" התלבטתי. עשרות זוגות נעליים עיטרו את הכניסה וסימלו לי את השפה המקומית. "של נעליך מעל רגליך". לא נכנסים לכאן עם נעליים. מישהי שראתה במבוכתי חייכה בנעימות ואמרה לי – זה בסדר, תיכנס כמו שאתה. עשיתי כדבריה אבל הספק המשיך לכרסם.
ורק כשהמעגל של המשתתפים התכנס לאולם הבנתי את הטעות. לא, לא נכנסים עם נעלים. זה חלק מכללי הכניסה למקום כי הפעולה של החליצה משחררת משהו מתוכך. היא זו המייצרת את התנועה הראשונה שממנה יוולדו תנועות נוספות שתכליתן – לשחרר ולתת מקום. מקום לקשב פנימי שזורם בכל אחת ואחד. זרימה שמוצאה ממקור כמוס של האדם ופעמים רבות מדי נבלמת בקליפות ומנעולים.
הנבואה היא אותה חוויה של קשב פנימי. של תנועת מרד במציאות ובמגבלותיה, בארס של החיים הארציים ובשטף שלהם. הנבואה היא נביעה פנימית המביאה את האדם לקשב עמוק ולחיבור אל ההוויה שבו – אל האלוהים. ככל שגדלה מעלתו של הנביא כך מתעצם כוח השחרור שבו מכבלי המציאות וכך הוא מסוגל להגיע להקשבה שחוצה גבולות של זמן ומקום. הנביא איננו קוסם ואיננו לוחש לחשים. הוא איש שבעבודה קשה ואינטנסיבית הצליח להתעמל לשחרר את החלק הרוחני שבו מכבלי הגוף.
יש דרגות שונות בנבואה. יש נביא כמשה שהפך במרוצת שנות נבואתו ל"איש אלוהים", משוחרר מהגוף עד למקום שלא חש ולא חי את צרכיו. לא צרכי אוכל ושתיה, לא צרכים מיניים שבין איש לאשה. זו גם הנקודה שבה הפך נביא למנהיג המנותק מהאנשים שאליהם הוא נשלח. הם שכל כך התאוו לבשר לא יכלו להביט באור המקיף אותו. הוא שחי בגובהי הרוח לא הבין מה חסר להם. כך נשאר לו משה בהר נבו והותיר אותנו לצלוח את הירדן אל עולם המעשה והחומר. ובתוך עולם זה חיו אנשים עם שאיפה אל הרוח. ראשון שבהם שמואל הנביא, שנכנס לעולם בזמן שלא היה חזון נפרץ ויצא מן העולם כשלהקות נביאים מתאמנים בהשגת הרוח. לצלילי מוזיקה, בהתערטלות מבגדים ובתרגילי קשב פנימיים.
השיבה הישראלית אל הארץ התבטאה בהרבה גוף. דונם ועוד דונם, צבא חזק, תנועות נוער מגשימות וגדודי חלוצים הופכים שממה לעדן. כעת אנו בתקופה שנולדה בה כמיהה אל הרוח. מחפשים את העדן בתוך הגן. רוצים לשמוע שבתוך הגוף שוכנת גם הרוח. כך, אצל כולנו שוכנת הרוח הזו. ולכן קריאת פרקי התנך בבית היוגה נשמעת לי כל כך פשוטה וכל כך מתבקשת, כי יש לנו כנפי רוח שקוראים לנו לדאות בשמי הארץ.